<h1>יראים סימן כ"ו</h1>
<h2>דף יא.</h2>
והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות כדתנן בשבת פ"א לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, וה"ה שלא ישתה, שהרי שנינו שם [י"ג ב'] שענשו (התלמוד) [התלמיד] על מה ששותה עם אשתו נדה כדתניא התם בימי ליבוניך מהו אצלך אמרה אכל עמי שתה עמי והשיב אליהו ברוך המקום שהרגו ועל כל מה שאמרה הענישו שאם לא כן למה הוזכר בברייתא שותה ואם הבעל שותה תחילה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה"ה לא ישתה תנן, לא תאכל ולא תשתה לא תנן, וטעמא שיצרו של איש גדול יותר ומהרהר אחר שתייה, ואם מריקים כוס ששתת בו לכוס אחר וחוזרים ומריקים לכוס ראשון מותר מאחר שיש שינוי בהרקת כוסות אין זה עמה. ובכתובות פ' אע"פ [ס"א א'] אמרינן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. פי' מזיגת הכוס ומושטת לו אבל מזיגה בלא הושטה שרייא, דהא שרינן התם כדאמרינן [שם] מחלפא ליה בשמלא, ומנחא ליה אשרשיפא, ואחרי שאין איסור אלא בהושטה והזכירו מזיגת הכוס למדנו שאין איסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת כוס מזיגתה בלא שינוי, אבל בהושטת שאר דברים שלא בכוס מזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה. והצעת המטה אמרינן התם בפניו אסירא שלא בפניו שריא. ואע"פ שהחמירו בנדה יותר משאר עריות לענין אכילה ושתיה, לענין יחוד הקלו בה שאסור (משאר) [בשאר] עריות מותר בנדה כדאמרינן בסנהדרין [ל"ז א'] א"ל ההוא מינא לר' אבהו אמריתו שרי להתיחד עם הנדה וכו' וטעמא שאי אפשר לו שלא להתייחד עם אשתו נדה ואין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואע"ג דיחוד אסור מדאורייתא בשאר עריות, כדאמרינן בע"ז בפ' שני [ל"ו ב'] ובסנהדרין [כ"א ב'] ובקדושין [פ' ב'] כי יסיתך אחיך בן אמך בן מתייחד עם אמו ואין מתייחד עם כל עריות שאין להם היתר דומיא דאמו אבל נדה יש לה היתר ובמה מצינן אין ללמוד דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו לשאין לו.
<h2>דף טו.</h2>
וכאשר החמירו חכמים ונתנו תולדות לאבות הנדה כך תקנו תולדות לטבילת הנדה לפסול טבילתה מדרבנן שכל מקוה חסר שאין בו מ' סאה ונפלו לתוכן ג' לוגין [שאובין] אע"פ שהכשרו בסוף במים הראוים פסול מדרבנן כדתנן בפ"א בעדיות [מ"ג] ומייתינן לה בשבת פ"א עד שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו מפי שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו החכמים את דבריהם. פי' מקוה חסר מארבעים סאה אבל שלם אינו פוסל דתנן במקואות (פ"ג) [פ"ב מ"ג] ספק מים [שאובים] שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה, ב' מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו מ' סאה נפל לאחד מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפל ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה. ותנן נמי (בפ"ה) [פ"ו מ"ג] ג' מקואות בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאובין מן הצד וירדו ג' וטבלו (מהן) [בהן] ונתערבו המקואות, המקואות טהורין והטובלין טהורין, ואותו פסול דג' לוגין מדרבנן כדתנן ואינו יודע לאיזה מהן נפל ספיקו טהור ואי הוי פסול מדאורייתא לא הוה מכשריה בהאי ספק כדאמרינן ביבמות בשלהי הערל [פ"ב א'] וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן ב' סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי מדאורייתא לא אמרינן שאני אומר. והיינו דאמרינן בב"ב בהמוכר את הבית [ס"ו ב'] שאיבה מדרבנן פסול דג' לוגין שאובין מדרבנן.
<h2>דף סד:</h2>
ולעולם אינה יוצאה מחוב כרת עד שתטבול כדאמרינן בשבת בבמה אשה יוצאה [ס"ד ב'] והדוה בנדתה תהיה תהא בנדתה עד שתבא במים. וכשהיא טובלת צריכה שתכניס כל גופה במים ביחד שלא תכניס מקצתה ואחר כן תצא ותכניס מקצת האחר, דילפינן טבילה זאת מטבילה האמורה בפ' אמור אל הכהנים אצל קדשים דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים [ותניא בת"כ ורחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ גופו אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר] מה ביאת שמשו כלו כאחת אף ביאתו במים כלו כאחת, ועוד ראיה שלא תטבול לחצאין מדתניא [בעירובין ד' ב'] כל בשרו במים, מים שכל גופו [עולה בהן] ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה פי' עולה בבת אחת. וראיה זאת יש לדחות דאיכא למימר פי' שכל גופו עולה שיעורא (בעינא) [בעינן] שיהא ראוי להכניס בהן כל גופו בבת אחת ואם הכניס אבר אבר שפיר דמי אחרי (דאיתי לשעורין) [דאיתא לשיעורא]. וצריכה שתטבול במים שבאו ונקוו בידי שמים ולא במים שאובין דתניא בת"כ בפ' שמיני יוכל מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל אך, מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפישת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפישת ידי אדם ונוציא המניח כלים וקנקנים בראש הגג (וספינה) וחברם בראש הגג שהוא מחובר ונתמלאו מים ת"ל ובור, פי' מאחר שהם כלי חרש לא חשיבו ומבטלה תורת כלי מהם אע"פ שחקקם ולבסוף קבעם ולא דמו לצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דההוא של עץ וחשיב ולא מבטיל. נחזור לברייתא אי בור יכול [שבספינה] יהיה טהור ת"ל מעיין מה מעין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל אך, מעין מטהר בכל שהוא אך שיהא בו רביעית ובדבר שגופו עולה בו פי' גוף הדבר שהוא מטביל עולה בו כגון מחטין וצינורות, והמקוה בארבעים סאה. אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך [מיעט] מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן פי' ולא בזוחלין, אבל מעין מטהר בכל ענין, שהמעין נקרא מעין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא מקוה אלא א"כ ישנן באשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד אלמא דבר שהוא במקום אחד שאינו זוחל נקרא מקוה ואין לנו להכשיר זוחלין אלא א"כ ילמוד ממעין, ומזה מעוט אך שאינו למד אבל מעין שאינו צריך למוד ממקוה שבכל ענין שם מעין עליו ולא ממעט ליה מאך שאך אינו ממעט אלא שלא ילמוד אחד מחבירו.
וצריך הטובל להזהר שלא יהא [עליו] דבר חוצץ או על הכלי אם הוא (מטבילנן) [מטבילן] דתניא בת"כ ומייתינן לה בעירובין [ד' ע"ב] וסוכה פ"א [ו' א'] ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים, ובין חתיכת קרח שקורין גלצא אע"פ שאין בו חציצה אין מטבילין בהן שאי אפשר שידבק הקרח על בשרו שלא תהיה גומא בקרח שאין מניחו לידבק בדבר הנטבל, ואותו מקום הוה ליה כיפין ותנן [חגיגה י"ט א'] אין מטבילין בכיפין. הלכה למשה מסיני שאין חציצה פוסלת אלא ברובו המקפיד דאמר ר' יצחק בסוכה [ו' א'] ובעירובין פ"א דבר תורה רובו מקפיד עליו חוצץ [וכל] (וכו') דבר הנטבל אנו למדין מבשרו לפסול בהם חציצה.
<h2>דף סה:</h2>
ורבותינו יש מהם פרשו טעמא דנמל משום חציצת טיט (וברובו) וליתא אלא משום בעיתא. והיינו דאמרינן עלה בשלהי נדה [שם] אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פי' טובלות היו במקום נמל ועושה להן מחיצות של מפצי לצניעות שלא יראו אותן בני הספינות ויבעתו מבשתם ולא יטבלו כראוי. מקוואות ביומי ניסן, אמרינן בפ' אחרון דבכורות [נ"ה ב'], (ובמה יוצאה אשה) [ובבמה אשה יוצאה, שבת ס"ה ע"ב] סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת, סבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין והוו להו שאובין פי' נפסלו לטבול בהם דרך זחילה כפסול שאובים בכל ענין דתנן [מקואות פ"ה מ"ה] הנוטפין (במקוה) [כמקוה] ומקוה פרשנו למעלה שדינן באשבורן ולא בזחילה. ואין לומר למה לא יבטלו נוטפין בזוחלין ראשון [ראשון] כדאמרינן בשלהי ע"ז [ע"ג א'] (מקוה) המקלח מצרצר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דהתם בידי אדם הוי, דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן לי' כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר כדאמרינן בחולין [קט"ז א'] כתיב המלאה וכתיב הזרע כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף בר' אסור ולא מבטלי ראשון ראשון, וגלי קרא וילפינן מינה לכל תערובת בידי שמים.
